<h1>ספר משפטי שבועות לרב האי גאון — חלק ב'</h1>
<h2>דף ו:</h2>
השער העשירי. הנפרע מנכסי יתומים, והוא כגון אדם שהוציא שטר חוב על היתומים ורוצה להיפרע אינו נפרע אלא בשבועה, כמ"ש [שבועות מ"ב ע"ב] הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. ולא כל הנפרע מנכסי יתומים לא יתכן לו ליפרע אלא בשבועה שבזה הדין יש לו פנים הרבה הנפרעים מנכסי יתומים ליפרע בלא שבועה. והנני מפרשם. האחד הקובע בחובו זמן לחבירו לפורעו ומת הלוה בתוך הזמן גובה מן היתומים בלא שבועה, כמ"ש [ב"ב ה' ע"ב] א"ר שמעון בן לקיש הקובע זמן לחבירו לפורעו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן ולואי שיפרענו בזמנו, ואמר אחרי כן מר בר רב אשי עביד כרשב"ל, והלכתא כרשב"ל ואפילו מיתמי, ואע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ה"מ לאחר זמנו אבל בתוך זמנו חזקה לא עביד אינש דפרע בגו זמניה. והשני כגון ראובן שהוציא שטר חוב על שמעון וכפר שמעון על השטר ומת ואח"כ קיים ראובן השטר חוב, גובה מיתמי שמעון בלא שבועה, או אם אמרו היתומים שאבינו אמר לנו שזה השטר זיוף הוא וקיימו המלוה גובה מן היתומים בלא שבועה, כמ"ש [כתובות פ"ח ע"ב] א"ר זריקא אמר ר' יהודה לא שנו אלא שאמרו יתומים אמר לנו אבא לויתי ופרעתי אבל אם אמרו אמר לנו אבא לא לויתי נפרעין מהם בלא שבועה שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. והשלישי אם צוה הלוה תנו לפלוני שיפרע המלוה חובו ואחרי כן אמרו היורשין שחזר אבינו ואמר לנו פרעתיו אינן נאמנין, כמ"ש [ב"ב קע"ה ע"א] שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ואמרו היתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי אין נאמנין דאי לאו דהוה דכיר שפיר לא הוה פסיק ליה למילתא ואמר הבו ליה, אבל אם לא צוה תנו לו אלא אמר לפלוני עלי כך וכך ואמרו יתומים חזר ואמר לנו פרעתיו נאמנין אם ישבעו לו על כך, כמ"ש [שם] אמר רבא שכיב מרע שאמר מנה לפ' בידי ואמרו היתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו נאמנין דכיון דלא פסקה למילתא איכא למימר דלבתר הכי אידכר בשער ראשון נוטל בלא שבועה כצוואת הלוה. השנית אם לא יאמרו היורשים שחזר בהודאתו גם זה נוטל בלא שבועה. השלישית אם יודו היורשין כמו שיודעין בזה החוב שאינו פרוע נוטל בלא שבועה. הרביעית אם נתבע הלוה בב"ד בפירעון שטר זה ונתחייב ולא פרע ושימתוהו ב"ד ומת בשמתא נוטל בלא שבועה בזה, כאשר דקדקו הקדמונים [שם קע"ד ע"ב] מאי בינייהו איכא בינייהו שחייב מודה אי נמי דשמתוהו ומית בשמתיה, שלחו מתם שמתוהו ומית בשמתיה הילכתא כר"ה בריה דר' יהושע דלא צריך שבועה. (וה"ה) [והה'] כגון שייחד שדה או בית וכדומה להם לאשתו בד' גבולים להיפרע כתובתה ממנו אחרי מותו נפרעת מהם בלא שבועה, כמ"ש [כתובות נ"ה ע"א] ייחד לה ארעא בד' מצרני גבייא בלא שבועה. הו' אם יהיו נכסי הכתובה נמצאים בעינם, או אם ידוע שאלו הנכסים בעלה חילפם ואלו נכנסו במקום אלו נוטלתן בלא שבועה, כמ"ש [שם] מטלטלי ואיתנהו בעינייהו בלא שבועה, ליתנהו בעינייהו פומבדיתאי אמרי בלא שבועה בני מתא מחסיא אמרו בשבועה והילכתא בלא שבועה. וראוי לידע שמי שאין לו שטר ולא קניין על המת אלא מלוה בעדות ברורה בלבד גובה מן היורשין ובשבועה ואין צריך שטר, כמ"ש רב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות, גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא, וזה אחר כמה תנאים ודרכים, ואין זה מקום ביאורם.
<h2>דף כב.</h2>
השער העשירי. הנפרע מנכסי יתומים, והוא כגון אדם שהוציא שטר חוב על היתומים ורוצה להיפרע אינו נפרע אלא בשבועה, כמ"ש [שבועות מ"ב ע"ב] הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. ולא כל הנפרע מנכסי יתומים לא יתכן לו ליפרע אלא בשבועה שבזה הדין יש לו פנים הרבה הנפרעים מנכסי יתומים ליפרע בלא שבועה. והנני מפרשם. האחד הקובע בחובו זמן לחבירו לפורעו ומת הלוה בתוך הזמן גובה מן היתומים בלא שבועה, כמ"ש [ב"ב ה' ע"ב] א"ר שמעון בן לקיש הקובע זמן לחבירו לפורעו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן ולואי שיפרענו בזמנו, ואמר אחרי כן מר בר רב אשי עביד כרשב"ל, והלכתא כרשב"ל ואפילו מיתמי, ואע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ה"מ לאחר זמנו אבל בתוך זמנו חזקה לא עביד אינש דפרע בגו זמניה. והשני כגון ראובן שהוציא שטר חוב על שמעון וכפר שמעון על השטר ומת ואח"כ קיים ראובן השטר חוב, גובה מיתמי שמעון בלא שבועה, או אם אמרו היתומים שאבינו אמר לנו שזה השטר זיוף הוא וקיימו המלוה גובה מן היתומים בלא שבועה, כמ"ש [כתובות פ"ח ע"ב] א"ר זריקא אמר ר' יהודה לא שנו אלא שאמרו יתומים אמר לנו אבא לויתי ופרעתי אבל אם אמרו אמר לנו אבא לא לויתי נפרעין מהם בלא שבועה שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. והשלישי אם צוה הלוה תנו לפלוני שיפרע המלוה חובו ואחרי כן אמרו היורשין שחזר אבינו ואמר לנו פרעתיו אינן נאמנין, כמ"ש [ב"ב קע"ה ע"א] שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ואמרו היתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי אין נאמנין דאי לאו דהוה דכיר שפיר לא הוה פסיק ליה למילתא ואמר הבו ליה, אבל אם לא צוה תנו לו אלא אמר לפלוני עלי כך וכך ואמרו יתומים חזר ואמר לנו פרעתיו נאמנין אם ישבעו לו על כך, כמ"ש [שם] אמר רבא שכיב מרע שאמר מנה לפ' בידי ואמרו היתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו נאמנין דכיון דלא פסקה למילתא איכא למימר דלבתר הכי אידכר בשער ראשון נוטל בלא שבועה כצוואת הלוה. השנית אם לא יאמרו היורשים שחזר בהודאתו גם זה נוטל בלא שבועה. השלישית אם יודו היורשין כמו שיודעין בזה החוב שאינו פרוע נוטל בלא שבועה. הרביעית אם נתבע הלוה בב"ד בפירעון שטר זה ונתחייב ולא פרע ושימתוהו ב"ד ומת בשמתא נוטל בלא שבועה בזה, כאשר דקדקו הקדמונים [שם קע"ד ע"ב] מאי בינייהו איכא בינייהו שחייב מודה אי נמי דשמתוהו ומית בשמתיה, שלחו מתם שמתוהו ומית בשמתיה הילכתא כר"ה בריה דר' יהושע דלא צריך שבועה. (וה"ה) [והה'] כגון שייחד שדה או בית וכדומה להם לאשתו בד' גבולים להיפרע כתובתה ממנו אחרי מותו נפרעת מהם בלא שבועה, כמ"ש [כתובות נ"ה ע"א] ייחד לה ארעא בד' מצרני גבייא בלא שבועה. הו' אם יהיו נכסי הכתובה נמצאים בעינם, או אם ידוע שאלו הנכסים בעלה חילפם ואלו נכנסו במקום אלו נוטלתן בלא שבועה, כמ"ש [שם] מטלטלי ואיתנהו בעינייהו בלא שבועה, ליתנהו בעינייהו פומבדיתאי אמרי בלא שבועה בני מתא מחסיא אמרו בשבועה והילכתא בלא שבועה. וראוי לידע שמי שאין לו שטר ולא קניין על המת אלא מלוה בעדות ברורה בלבד גובה מן היורשין ובשבועה ואין צריך שטר, כמ"ש [קדושין י"ג ע"ב] רב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות, גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא, וזה אחר כמה תנאים ודרכים, ואין זה מקום ביאורם.
<h2>דף כב:</h2>
שער י"ד. הנפרע שלא בפני בעל חובו, וזה כגון ראובן שלוה מן שמעון והלך וישב לו במדינת הים והאריך הזמן ולא בא, אם נתקיים השטר חוב בפני ב"ד נשבע בעל השטר ויורד בנכסי בעל חובו כשיעור חובו, כדתנן על כתובת האשה הנפרעת שלא בפניו לא תיפרע אלא בשבועה ואמרו בגמ' [פ"ח ע"א] בזולתה מן החוב א"ר אחא שר הבירה מעשה בא לפני ר' יצחק באנטוכיא ואמר ל"ש אלא כתובת אשה משום חינא אבל ב"ח לא, ורבא אמר ר"נ אפי' ב"ח שלא יהא כל א' וא' נוטל מעות חבירו והולך ויושב במדינת הים ואתה נועל דלת בפני לווין.
<h2>דף כג:</h2>
והעשירי מהם שאיחרתי פירושו זהו מקומו שישבע בגזירה, האומר אין לי לפרוע שטר חובי, ולמה הפרשתיו, שאין תשלום דינו שבועתו אלא אחרי שבועתו דינו נדחית ונעתקת לדברים אחרים ועדיין קיימת, והוא כגון ראובן שחייב לשמעון מלוה בשטר או לכתובת אשתו וטוען שאין לו נכסים לפורען, וראוי לחפש אם יש לו דבר מגולה לבני אדם מטלטלין או קרקעות, ואם הם קרקע כותבין לו אדרכתא עליו, ואם הם מטלטלין משמתינן ליה עד שיתנם להם בפירעון חובו, ואם אין לו דבר מגולה לבני אדם ראוי לשמתו ולהחרימו זמן הוא צ' יום ואח"כ משביעין אותו שאין ידו משגת לפרוע חובו זה לא כולו ולא מקצתו, ואז ינתן לו זמן להבא על החוב ויומתן עליו עד עת אחרת, אבל אם יוציא כל נכסיו בעת השבועה ואמר זה מה שעמי, אינו דין שיקח בעל החוב הכל וזה יצטרך לבריות, אלא הדין ליתן לו מקצת מנכסיו להשתמש בהם, ואם הוא אומן ראוי ליתן לו מקצת מכלי אומנותו להתעסק ולחיות בהם מכל דבר ודבר חלק א', כמ"ש חכמים [ב"מ קי"ג ע"ב, ערכין כ"ג ע"ב] נותנין לו מטה ומפץ לעני, ואם היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין, אם היה חרש נותנין לו שני מעצדין ושני מגירות, אבל כגון ספרים וכתבי הקודש הכל לוקחין ממנו ואפי' תפילין בפריעת חובו, כמ"ש [ב"ק ק"ב ע"ב, ב"ב קנ"א ע"א] המקדיש נכסיו מעלין לו תפילין, והקדש וחוב ההדיוט שניהם שווין ואין הפרש ביניהם, כמ"ש [ערכין כ"ד ע"א] ההוא גברא דזבין נכסיה אתא לקמיה דרב יימר אמר סלוקו ליה תפילין, פשיטא מתני' היא מהו דתימא ה"מ מקדיש אבל מוכר לא קמ"ל דלא שנא. וכן הבגדים שאינו צריך לו ואפי' אם יש לו טובים בימי החול לוקחים אותם ממנו ונותנין לו בגדים הראויים למלבוש חול, כמ"ש [ב"מ קי"ג ע"ב] הרי שהיה נושה בו אלף והיה לבוש איצטלא בת מאה מנה מפשיטין אותה ממנו ומלבישין אותו אצטלא הראוי לו. וכן מסדרין אותו בשאר כל נכסיו ונותנין לו ממעשה ידיו מה שראוי לו ולביתו ולבניו הקטנים שלא השלימו עדיין שש שנים וחכמים חייבוהו במזונותם אבל בניו הגדולים לא, כי כן אמר [כתובות ס"ה ע"ב] דרש ר' עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה אעפ"י שאמר אין אדם זן בניו ובנותיו קטנים אבל זן אותם כשהם קטני קטנים ועד כמה עד בן שש, והמותר ממעשה ידיו נותנים לבעל חובו. ועוד אמרו [ב"מ קי"ד ע"א] מנין שמסדרין בבעל חוב גמר מיכה מיכה מערכין כתיב בבע"ח וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך וכתיב בערכים ואם מך הוא מערכך מה להלן מסדרין אף כאן מסדרין. ואחרי שיוציא להם כל נכסיו ויסדרו לו כאשר פירשתי דינן לישבע בגזירה על הנסתר וינתן לו זמן בנשאר לפורעו מעט מעט בחשבון החוב, כדכתיב [ויקרא כ"ז] על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן. ואם ימצא מקצתן מן הדיינים שידין להשביעו קודם עבור עליו צ' יום מחרימין, וגם יחייבו שבועה כל ל' יום שאין ידי משגת לפורעך, אינו הדין כך, למה כי זו השבועה במקום האדרכתא עומדת שאין אנו כותבין אותה אלא אחר צ' יום אם דוחה הבע"ד לחבירו ונסתר, כמו שאמרו [ב"ק קי"ב ע"ב] אי לא אתי בזימניה נטרינן ליה ב' וה' וב', אתא אתא, לא אתא כתבינן עליה פיתקא ומשמתינן ליה צ' יומי, ל' יומי קדמאי לא נחתינן לנכסיה דאמרי דילמא קא טרח אזוזי, מציעאי לא נחתינן לנכסיה דאמרו דילמא לא אשכח למיזף וקא טרח לזבוני, בתראי לא נחתינן לנכסיה דאמרו דילמא לוקח גופיה קא טרח אזוזי, ואם זה על מי שידו משגת ודוחה עצמו כ"ש על העני שאין ידו משגת ודוחה עצמו אולי ימכור כלום או יקח בהלואה שאין מחייבין אותו שבועה אלא לאחר צ' יום, ועוד לא יתכן לחייבו כל ל' יום שבועה (דלא) [דלמא] מהנפקינן שם שמים לבטלה, אלא דנין אותו להשביעו אחר תשעים יום ובכלל השבועה ההיא משביעין אותו שאם תשיג ידו מכאן ולהבא שלא יהא רשאי לדחות בעל דינו ולהסתירה ממנו אלא יפרעם לו בחובו, וכגון זה אמרו [ב"מ ק"י ע"א] אטרוחי בי דינא תרי זימני לא אטרחינן.
<h2>דף כד.</h2>
והעשירי מהם שאיחרתי פירושו זהו מקומו שישבע בגזירה, האומר אין לי לפרוע שטר חובי, ולמה הפרשתיו, שאין תשלום דינו שבועתו אלא אחרי שבועתו דינו נדחית ונעתקת לדברים אחרים ועדיין קיימת, והוא כגון ראובן שחייב לשמעון מלוה בשטר או לכתובת אשתו וטוען שאין לו נכסים לפורען, וראוי לחפש אם יש לו דבר מגולה לבני אדם מטלטלין או קרקעות, ואם הם קרקע כותבין לו אדרכתא עליו, ואם הם מטלטלין משמתינן ליה עד שיתנם להם בפירעון חובו, ואם אין לו דבר מגולה לבני אדם ראוי לשמתו ולהחרימו זמן הוא צ' יום ואח"כ משביעין אותו שאין ידו משגת לפרוע חובו זה לא כולו ולא מקצתו, ואז ינתן לו זמן להבא על החוב ויומתן עליו עד עת אחרת, אבל אם יוציא כל נכסיו בעת השבועה ואמר זה מה שעמי, אינו דין שיקח בעל החוב הכל וזה יצטרך לבריות, אלא הדין ליתן לו מקצת מנכסיו להשתמש בהם, ואם הוא אומן ראוי ליתן לו מקצת מכלי אומנותו להתעסק ולחיות בהם מכל דבר ודבר חלק א', כמ"ש חכמים [ב"מ קי"ג ע"ב, ערכין כ"ג ע"ב] נותנין לו מטה ומפץ לעני, ואם היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין, אם היה חרש נותנין לו שני מעצדין ושני מגירות, אבל כגון ספרים וכתבי הקודש הכל לוקחין ממנו ואפי' תפילין בפריעת חובו, כמ"ש [ב"ק ק"ב ע"ב, ב"ב קנ"א ע"א] המקדיש נכסיו מעלין לו תפילין, והקדש וחוב ההדיוט שניהם שווין ואין הפרש ביניהם, כמ"ש [ערכין כ"ד ע"א] ההוא גברא דזבין נכסיה אתא לקמיה דרב יימר אמר סלוקו ליה תפילין, פשיטא מתני' היא מהו דתימא ה"מ מקדיש אבל מוכר לא קמ"ל דלא שנא. וכן הבגדים שאינו צריך לו ואפי' אם יש לו טובים בימי החול לוקחים אותם ממנו ונותנין לו בגדים הראויים למלבוש חול, כמ"ש [ב"מ קי"ג ע"ב] הרי שהיה נושה בו אלף והיה לבוש איצטלא בת מאה מנה מפשיטין אותה ממנו ומלבישין אותו אצטלא הראוי לו. וכן מסדרין אותו בשאר כל נכסיו ונותנין לו ממעשה ידיו מה שראוי לו ולביתו ולבניו הקטנים שלא השלימו עדיין שש שנים וחכמים חייבוהו במזונותם אבל בניו הגדולים לא, כי כן אמר [כתובות ס"ה ע"ב] דרש ר' עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה אעפ"י שאמר אין אדם זן בניו ובנותיו קטנים אבל זן אותם כשהם קטני קטנים ועד כמה עד בן שש, והמותר ממעשה ידיו נותנים לבעל חובו. ועוד אמרו [ב"מ קי"ד ע"א] מנין שמסדרין בבעל חוב גמר מיכה מיכה מערכין כתיב בבע"ח וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך וכתיב בערכים ואם מך הוא מערכך מה להלן מסדרין אף כאן מסדרין. ואחרי שיוציא להם כל נכסיו ויסדרו לו כאשר פירשתי דינן לישבע בגזירה על הנסתר וינתן לו זמן בנשאר לפורעו מעט מעט בחשבון החוב, כדכתיב [ויקרא כ"ז] על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן. ואם ימצא מקצתן מן הדיינים שידין להשביעו קודם עבור עליו צ' יום מחרימין, וגם יחייבו שבועה כל ל' יום שאין ידי משגת לפורעך, אינו הדין כך, למה כי זו השבועה במקום האדרכתא עומדת שאין אנו כותבין אותה אלא אחר צ' יום אם דוחה הבע"ד לחבירו ונסתר, כמו שאמרו [ב"ק קי"ב ע"ב] אי לא אתי בזימניה נטרינן ליה ב' וה' וב', אתא אתא, לא אתא כתבינן עליה פיתקא ומשמתינן ליה צ' יומי, ל' יומי קדמאי לא נחתינן לנכסיה דאמרי דילמא קא טרח אזוזי, מציעאי לא נחתינן לנכסיה דאמרו דילמא לא אשכח למיזף וקא טרח לזבוני, בתראי לא נחתינן לנכסיה דאמרו דילמא לוקח גופיה קא טרח אזוזי, ואם זה על מי שידו משגת ודוחה עצמו כ"ש על העני שאין ידו משגת ודוחה עצמו אולי ימכור כלום או יקח בהלואה שאין מחייבין אותו שבועה אלא לאחר צ' יום, ועוד לא יתכן לחייבו כל ל' יום שבועה (דלא) [דלמא] מהנפקינן שם שמים לבטלה, אלא דנין אותו להשביעו אחר תשעים יום ובכלל השבועה ההיא משביעין אותו שאם תשיג ידו מכאן ולהבא שלא יהא רשאי לדחות בעל דינו ולהסתירה ממנו אלא יפרעם לו בחובו, וכגון זה אמרו [ב"מ ק"י ע"א] אטרוחי בי דינא תרי זימני לא אטרחינן.
